חיפוש מהיר
מועדפים שלי
כשהקול לטובה
כשמקשיבים למסרים שהקול מאותת לנו, אפשר להבין מדוע רבים מתארים אותו כאיבר הנשמה. על חכמת הקול והניגון הפנימי שמתנגן בכל אחד ואחת
האר"י הקדוש ז"ל אמר, שלנשמה יש איבר שדרכו היא מבקשת לבטא את עצמה ולהנכיח את קיומה בעולם. במסע האישי שלי, בו אני מבקשת להתחבר יותר ויותר לנשמה הזאת שבי, למהות הפנימית והאמיתית שאני, אני מוצאת הסכמה מלאה לאמירה של האר"י, שאיבר זה הינו הקול.
ככול שפיתחתי את ההקשבה והרגישות לקול שלי, הרגשתי את השינויים שבו, ואת מה שהם מאותתים לי. שמעתי מול אילו מצבים ומפגשים הקול שלי רגוע, פתוח, נעים, ומול מה הוא מרגיש "תקוע" ובכך מסמן לי שאני מכווצת, לא נוחה. הרגשתי אותו כשאני מדברת, כשאני שרה וגם כשאני שותקת.
ברצון לחקור את המסרים שמושמעים דרכו, פגשתי ספרים מרתקים ומורים מופלאים (תודה מיוחדת לרותי בר שלו ולעמית כרמלי) ושוב ושוב חזרתי להבנה שהמורה הטוב ביותר זה הקול שלי עצמו, שרק מבקש ממני להקשיב עוד ועוד ולהרחיב את המשמעות של המילה הקשבה-
להקשיב לנשימה, שממנה מתחיל הקול והכול. להקשיב לגוף, לכלי שלי, שרק כשהוא רפוי וריק ממתחים וכיווצים מאפשר לקול לזרום ממנו במלאות ורכות. להקשיב למחשבות ולסיפורים שיש לי על הביטוי וההבעה האישית שלי. לשמוע את השירה שבי, ויחד איתה לשמוע את השופטת הפנימית- איך אני נשמעת ? יותר טוב ממנה ? פחות טוב ? הם רוצים בכלל להקשיב לי ? אני מקצועית מספיק ? מדויקת ? טובה ? ועוד הצפות של השוואות, ניתוחים, מחשבות... ואני מתבוננת ומבינה יותר ויותר שהן רק מפצלות ומרחיקות אותי מהנוכחות של האישה ששרה. במקום להיות עכשיו בשמחה וחיבור להבעה שיוצאת ממני, אני מנתקת את עצמי ובכך גם משתקת את הקול המלא שיכול לצאת מתוכי.
ואפשר להבחין בזה בכול עשייה. הרי ברור לכולנו שכול פעולה שאנחנו נמצאים "לידה" ולא לחלוטין בתוכה, נבצע פחות טוב. והקול שנמצא איתי ובי כול הזמן, מבהיר בצורה כול כך עדינה ונשמעת מתי אני ליד ומתי אני כאן.
השירה מאפשרת להיפגש עם הפער שיש לכולנו בין מה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לעשות כשאנחנו לבד (מי לא שר במקלחת ? מי לא מזמזמת לעצמה בנסיעה ברכב ?) לבין היכולת שלנו להביא את עצמינו בתוך קבוצה. מתחילים לשיר, וישר עולה הבושה.. המבוכה... ההשוואות... השיפוטיות.. ועוד פחדים ודאגות. פתאום אנחנו שומעים את עצמנו אחרת. מזייפים, מבולבלים.. שיקוף מעולה למצבים אחרים בהם אנחנו בהבעה חלקית, או בצורה שמזייפת את האני האמיתית שלנו, את הניגון שאנחנו.
לכול אחד מאיתנו יש ניגון פנימי. שנשמע רק בו וממנו. בשירה משותפת עולה התרגשות ושמחה גדולה. אנחנו מרגישים את ההרמוניה ואת האהבה לניג"ון של קול אחד ואחת- החיבור בין הנפש הגוף והנשמה. ומי שחווה את ההתמסרות לניגון הזה מכיר ומוקיר את תחושת העילוי והתרוממות הרוח.
אני מניחה שעולות בכן מחשבות כמו "אבל אני לא יודעת לשיר" או "אין לי קול יפה".. אז נכון שלא כולנו בורכנו באיכויות קוליות שיועידו אותנו לכבוש במות, אבל בכול אחת קיימת המוזיקה. בכול אחת קיים הקצב, הצליל, והחיבור למימד הגבוה שהמוזיקה יוצרת.
ובכול סדנה אני מתרגשת לגלות איך עם פיתוח ההקשבה והשקטת הפחד להיות ולבטא, אנשים מגלים שהקול שלהם יותר נעים ו`מסוגל` ממה שהם חשבו. וזאת מתנה שמשפיעה על עוד תחומים בחיים- כשאת מתחברת לביטוי האישי שלך ולמוזיקה שבך ואת שוברת עוד רעיון שיש לך על עצמך, את מגלה יותר ויותר ש"אחרי הכול את שיר" והחיים הם מנגינה יפה והרמונית, אם רק מקשיבים לצלילים הקיימים ומשמיעים את עצמנו בתוכן.
ככול שפיתחתי את ההקשבה והרגישות לקול שלי, הרגשתי את השינויים שבו, ואת מה שהם מאותתים לי. שמעתי מול אילו מצבים ומפגשים הקול שלי רגוע, פתוח, נעים, ומול מה הוא מרגיש "תקוע" ובכך מסמן לי שאני מכווצת, לא נוחה. הרגשתי אותו כשאני מדברת, כשאני שרה וגם כשאני שותקת.
ברצון לחקור את המסרים שמושמעים דרכו, פגשתי ספרים מרתקים ומורים מופלאים (תודה מיוחדת לרותי בר שלו ולעמית כרמלי) ושוב ושוב חזרתי להבנה שהמורה הטוב ביותר זה הקול שלי עצמו, שרק מבקש ממני להקשיב עוד ועוד ולהרחיב את המשמעות של המילה הקשבה-
להקשיב לנשימה, שממנה מתחיל הקול והכול. להקשיב לגוף, לכלי שלי, שרק כשהוא רפוי וריק ממתחים וכיווצים מאפשר לקול לזרום ממנו במלאות ורכות. להקשיב למחשבות ולסיפורים שיש לי על הביטוי וההבעה האישית שלי. לשמוע את השירה שבי, ויחד איתה לשמוע את השופטת הפנימית- איך אני נשמעת ? יותר טוב ממנה ? פחות טוב ? הם רוצים בכלל להקשיב לי ? אני מקצועית מספיק ? מדויקת ? טובה ? ועוד הצפות של השוואות, ניתוחים, מחשבות... ואני מתבוננת ומבינה יותר ויותר שהן רק מפצלות ומרחיקות אותי מהנוכחות של האישה ששרה. במקום להיות עכשיו בשמחה וחיבור להבעה שיוצאת ממני, אני מנתקת את עצמי ובכך גם משתקת את הקול המלא שיכול לצאת מתוכי.
ואפשר להבחין בזה בכול עשייה. הרי ברור לכולנו שכול פעולה שאנחנו נמצאים "לידה" ולא לחלוטין בתוכה, נבצע פחות טוב. והקול שנמצא איתי ובי כול הזמן, מבהיר בצורה כול כך עדינה ונשמעת מתי אני ליד ומתי אני כאן.
השירה מאפשרת להיפגש עם הפער שיש לכולנו בין מה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לעשות כשאנחנו לבד (מי לא שר במקלחת ? מי לא מזמזמת לעצמה בנסיעה ברכב ?) לבין היכולת שלנו להביא את עצמינו בתוך קבוצה. מתחילים לשיר, וישר עולה הבושה.. המבוכה... ההשוואות... השיפוטיות.. ועוד פחדים ודאגות. פתאום אנחנו שומעים את עצמנו אחרת. מזייפים, מבולבלים.. שיקוף מעולה למצבים אחרים בהם אנחנו בהבעה חלקית, או בצורה שמזייפת את האני האמיתית שלנו, את הניגון שאנחנו.
לכול אחד מאיתנו יש ניגון פנימי. שנשמע רק בו וממנו. בשירה משותפת עולה התרגשות ושמחה גדולה. אנחנו מרגישים את ההרמוניה ואת האהבה לניג"ון של קול אחד ואחת- החיבור בין הנפש הגוף והנשמה. ומי שחווה את ההתמסרות לניגון הזה מכיר ומוקיר את תחושת העילוי והתרוממות הרוח.
אני מניחה שעולות בכן מחשבות כמו "אבל אני לא יודעת לשיר" או "אין לי קול יפה".. אז נכון שלא כולנו בורכנו באיכויות קוליות שיועידו אותנו לכבוש במות, אבל בכול אחת קיימת המוזיקה. בכול אחת קיים הקצב, הצליל, והחיבור למימד הגבוה שהמוזיקה יוצרת.
ובכול סדנה אני מתרגשת לגלות איך עם פיתוח ההקשבה והשקטת הפחד להיות ולבטא, אנשים מגלים שהקול שלהם יותר נעים ו`מסוגל` ממה שהם חשבו. וזאת מתנה שמשפיעה על עוד תחומים בחיים- כשאת מתחברת לביטוי האישי שלך ולמוזיקה שבך ואת שוברת עוד רעיון שיש לך על עצמך, את מגלה יותר ויותר ש"אחרי הכול את שיר" והחיים הם מנגינה יפה והרמונית, אם רק מקשיבים לצלילים הקיימים ומשמיעים את עצמנו בתוכן.
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?